הנזק הנפשי לאחר פגיעה קשה אינו קטן מהנזק הפיסי * לפיכך, הטיפול בנפש חשוב בדיוק כמו הטיפול בגוף * הפתרון: טיפול רב צוותי במשתקמים

פגיעה גופנית כתוצאה מתאונת דרכים, תאונת עבודה, אירוע מוחי או ניתוח עלולה לגרום לתחושת שבר ואובדן אצל החולה. פעמים רבות, ההתמודדות עם החוויות הנפשיות בקרב מי שעובר שיקום היא עמוקה וקשה, לא פחות מהפגיעה הפיסית.

לא קל לקום כל בוקר ולגלות קשיים בתפקוד, החל מהפרטים השגרתיים והקלים כמו ללבוש מכנסיים ולצחצח שיניים ועד ביצוע פעולות קשות יותר כמו הליכה, זיכרון או דיבור. לא משנה באיזה גיל מדובר: פגיעה פיזית משפיעה באופן רגשי, הן על מטופלים צעירים והן על מטופלים מבוגרים. לא פעם, נצפה בקרב מטופלים משבר הקשור לפן הכלכלי-מקצועי, לפן המשפחתי או הזוגי ולפן הבריאותי-תפקודי. התמות העולות בטיפול קשורות לעיתים קרובות לעיבוד האבל על השלכות הפגיעה על התפקוד, למעבר בין עצמאות לתלות, ולחוויות אובדן השליטה.

שיקום: לא רק תהליך פיסי
ההגדרה הצרה של שיקום היא החזרת המטופל למיטב התפקוד לאחר טראומה של אירוע או פציעה. התגובה הנפשית, העשויה לכלול תגובות רגשיות כדיכאון וחרדה, זוכה למענה באמצעות טיפול פסיכולוגי הנערך במקביל לשיקום הפיסי, והצלחתו של האחרון לעיתים תלויה בראשון.

לשם כך פועלים בבתי החולים השיקומיים אנשי מקצוע מתחום הפסיכיאטריה, הפסיכולוגיה השיקומית והעבודה הסוציאלית, המספקים אוזן קשבת, ליווי ותמיכה בתהליך השיקום. למשל, בבית החולים “בית בלב”, בית חולים שיקומי השייך לקופת חולים מכבי, ישנם טיפולים פרטניים וטיפולים קבוצתיים המועברים על ידי אנשי מקצוע, כדי להוות במה לעיבוד רגשי. הטיפול הנפשי מסייע למטופלים לעבד את אשר ארע להם ולעזור להם להסתגל מהבחינה הנפשית למצבם החדש. המטרה היא לעזור לאדם לגייס את המשאבים העומדים לרשותו לצורך התמודדותו עם המשבר שחווה, תוך הכלה, תמיכה והכוונה הן בתהליכי עיבוד האבל והאובדן והן בהתמודדות היומיומית עם הקשיים.

הכל תלוי במוטיבציה של המטופל
ד”ר אריק סיטון, מנהל בית החולים בית בלב, מספר כי “במפגש של הצוות עם מטופלים, אלו האחרונים מעלים לעיתים תחושה כי התהליך השיקומי שעומד לפניהם הוא למעלה מכוחותיהם. ככל שהמטופל תופס את המשימה כ”גדולה עליו” ומעריך כי משאביו הפיזיים והנפשיים מדולדלים מכדי לעמוד בה, כך נראה מצוקה רגשית ומוטיבציה מופחתת באשר לתהליך השיקום. מובן שגם ההיפך הוא הנכון: ככל שאדם תופס את המשימה העומדת בפניו ככזו שהוא מסוגל להשלימה, כך נראה מוטיבציה גבוהה לתהליך השיקומי. יש הבדל בין הפגיעות השונות שאנו פוגשים. ככל שהפציעה או המחלה קשות יותר, כך התהליכים הפיזיים והנפשיים מורכבים יותר. אדם הנשאר עם נכות צריך להתמודד בתום תקופת השיקום עם מציאות חדשה שנכפתה עליו”.

ליאת שמולביץ, מנהלת המערך הפסיכולוגי בבית החולים, מספרת כי “בעבר היה מאושפז אצלנו חולה בשם א’, אשר סבל פגיעה קשה בגפיו התחתונות ועבר תהליך שיקומי ארוך, תחילה במסגרת האשפוזית ולאחר מכן במסגרת אמבולטורית. במהלך התקופה בה שהה במקום, ניתן היה להבחין בעליות ובמורדות במצבו התפקודי. כחלק מתהליך השיקום הוא למד לחלק את מטרותיו הגדולות למטרות קטנות, כאלו שהיה ביכולתו להשיג, כל זאת בעזרתו ובהדרכתו של הצוות המיומן של בית החולים. כל השגת מטרה אפשרה לו להשיג פיסת עצמאות נוספת. תקופת האשפוז כללה טיפול פסיכולוגי, אשר אפשר את עיבוד האובדן הנובע מהשלכות פגיעתו על תפקודו, ומציאת משמעות חדשה לחייו בהתאם ליכולותיו”.

כולם שותפים להצלחת השיקום
הטיפול הרפואי בשיקום הוא רב צוותי. אין כאן גיבור אחד שזוכה בתהילה, אלא כמה צוותים, שעושים לילות כימים להצלחת הטיפול: מרפאים בעיסוק, פיזיותרפיסטים, עובדים סוציאליים, קלינאי תקשורת, אחיות, הצוות הפסיכולוגי, המשפחה ואפילו מחלקת האוכל במחלקה. מובן שאין לשכוח את המטופל, שאלמלא שיתוף הפעולה שלו, כל תהליך שיקום באשר הוא ירד לטמיון. תמיכה כוללת של סביבת המטופל תעניק לו אנרגיה ורצון לשים בצד את התחושות הרעות, להתקדם בטיפול ולסיים את השיקום בתוצאות הטובות ביותר.